"כשאתה פוגש מישהו, זכור שזהו מפגש קדוש. כפי שתראה אותו כך תראה את עצמך. כפי שתתייחס אליו כך תתייחס לעצמך. כפי שתחשוב עליו כך תחשוב על עצמך. את הדבר הזה אל תשכח לעולם, כי בו תמצא את עצמך או תאבד את עצמך."
(קורס בניסים, טקסט, פרק 8).
מערכות היחסים שלנו בעולם החיצוני מייצגות לנו את מערכת היחסים ביננו לבין עצמנו בעולמנו הפנימי.
כל פעם שאנחנו אוהבים מישהו ממש, אם נתבונן פנימה ונחקור מה זה בדיוק הדבר שאותו אנחנו הכי אוהבים בו, נגלה שזה בדיוק אתו דבר שאנו אוהבים בעצמנו או שהיינו רוצים להיות כאלה. באותה מידה זה עובד גם להפך: כל פעם שאנחנו ממש לא אוהבים מישהו, נשאל את עצמנו מה זה הדבר הספציפי אותו אנחנו לא אוהבים בו, כשנענה, ניווכח שאנחנו פועלים בדיוק ההפך, כנראה בצורה לא מאוזנת, או שאנחנו שופטים את עצמנו על אותה התנהגות בדיוק.
אנחנו יכולים לאהוב/ לסלוד מתכונה או התנהגות מסויימת רק אם אנחנו מכירים אותן מקרוב, מעצמנו. אדם מסויים יעורר בנו תגובה כזו או אחרת כי הוא מהדהד לנו, בהתנהגותו, את חוסר האיזון שאנחנו מכירים בעצמנו. לפעמים זה יהיה בדיוק אותו דבר ולפעמים זה יהיה ההפך הגמור. לפעמים זה יהיה משהו טוב לתפישתנו ואז יתעוררו בנו רגשות חיוביים כלפיו ולפעמים זה יהיה משהו כואב או פצוע ואז יתעוררו בנו רגשות שליליים לגביו.
כשאנחנו מרגישים כעס, תקיפה, שיפוט כלפי האחר – זוהי השלכה, אנו משליכים על האחר את מה שאנחנו מכירים בעצמנו. ממש כמו שאנחנו משליכים את הזבל כל יום, כך אנו משליכים על העולם החיצוני ועל אנשים אחרים, את החלקים שאנו לא אוהבים בתוכנו. אם נראה אותם בהם אולי נוכל להתעלם מהעובדה שהם גם בנו. אם נשפוט אותם אולי נפסיק לשפוט את עצמנו. אם נאשים אותם אולי נשתחרר מתחושת האשמה הרודפת אותנו.
"שוב ושוב תקפת את אחיך, מפני שראית בו צללית בעולמך הפרטי. ולכן אתה מוכרח לתקוף קודם כל את עצמך, כי מה שאתה תוקף אינו באחרים. ממשותו היחידה היא בשכלך שלך, וכשאה תוקף אחרים אתה פשוט תוקף דבר שאינו קיים."
(קורס בניסים, טקסט, פרק 13).
כשאנו משליכים, משמע, שופטים, מאשימים, מגדירים ועושים השוואות, זהו סימן בעולם החיצוני שמטרתו להחזיר אותנו לעצמנו: להתבוננות פנימה, הקשבה עמוקה ורצון להכיר בחלק בתוכנו המבקש ריפוי. חלק זה כנראה ספג מאיתנו לאורך השנים הרבה ביקורת; הדחקנו אותו, הסתרנו אותו וכל פעם שהעז להזכיר שהוא קיים, עשינו הכל כדי להשתיק אותו ולקוות שייעלם.
בפועל, אנחנו מפחדים ממנו. מפחדים שאחרים יגלו שאנחנו כאלה, אנחנו כ"כ לא אוהבים את החלק הזה שברור לנו שאם מישהו יגלה שאנחנו כאלה, מיד ישפטו אותנו, יעלבו בנו, יתרחקו וינטשו אותנו כך שנישאר לבד לדראון עולם. זה הרי בדיוק מה שאנחנו עושים לו, אז למה שאחרים יפעלו אחרת?
הסיבה לפחד וגם לבושה היא ההזדהות המאוד חזקה שלנו עם החלק הזה. אנחנו מכירים אותו היטב, הוא מלווה אותנו, בד"כ, כבר מהילדות. הוא רודף אותנו כמעט בכל מקום ובכל מעגל חברתי. אנחנו מאמינים שהוא זה אנחנו, כל מה שאנחנו. אנחנו משקיעים כ"כ הרבה אנרגיה בלהסתיר אותו עד שאנחנו לא זוכרים שיש בנו עוד חלקים, שהוא רק חלק קטן מהשלם ושהיכולת לרפא אותו, לשחרר אותו ולהבין שזאת רק טעות בפרשנות נמצאת בידינו.
אם תכחיש את האהבה, לא תדע אותה, כי שיתוף הפעולה שלך הוא חוק הוויתה.
אינך יכול לשנות חוקים שלא יצרת, וחוקי האושר נבראו למענך, לא על-ידיך."
(קורס בניסים, טקסט, פרק 9).
אהבה עצמית שלובה באהבה לסובבים אותנו ומביאה איתה שלום, קבלה ושלווה. ככל שאנו לומדים להיות פחות שיפוטיים כלפי אחרים, אנחנו מתרגלים ויתור על השיפוט ונוכל ליישם זאת גם מול עצמנו. ככל שנסלח על טעויות הסובבים אותנו, נוכל לסלוח לעצמנו על הטעויות שאנו עושים. להבין שטעות היא בסה"כ טעות ואין בה להעיד על כל הווייתנו. ככל שנסכים להרחיב את נקודת המבט המקבלת שלנו לעולם, להכליל בה יותר אנשים, יותר מגוון, יותר דברים חדשים, כך נוכל לקבל את עצמנו יותר בקלות. נוכל לראות את החלקים השונים בתוכנו כפחות מאיימים, עם פחות צורך לסווג אותם כטוב ורע ועם יכולת לקבל אותם כפי שהם, מתוך אהבה.
האהבה בראה אותנו בדמות עצמה, את כולנו, זו גם הסיבה שכולנו כמהים לאהבה, כולנו אוהבים לאהוב ולהיות אהובים. כשנסכים להיות באהבה מול כל החלקים בתוכנו, נמצא את עצמנו חיים באהבה עם כל הסובבים אותנו. המפתח לאהבה היא קבלה, המפתח לקבלה היא היכולת לסלוח, לשחרר ולהשתחרר מחוויות העבר, מהפרשנויות ששמנו עליהן ומהלמידות שלמדנו שם.
אהבה זה אני ואתה, ואת, והוא וגם ההיא וגם ההוא…
אהבה לא זקוקה לדבר מלבדנו, אם יש את מי לאהוב וממי לקבל אהבה, יש אותנו = יש אהבה.
כשאוהבים אנחנו לא לבד אלא בשותפות, לא בחושך אלא באור, לא בקושי אלא בהזדמנות, לא בסבל אלא בהרמוניה, לא בלחץ אלא בשלווה, לא בפחד אלא בביטחון, לא במלחמה אלא בשלום, לא בפגיעות אלא בשלמות.
