"הארה"

כמה פעמים חשבנו על ״הארה״? 
על איך, כשנהיה ״מוארים״, הכל יראה טוב ויהיה מושלם, בדיוק כמו שאנחנו רוצים?

כמה פעמים כשלמדנו שאנחנו צריכים “להיות באהבה”, תיארנו לעצמנו מצב של אהבה כפי שאנחנו מכירים אותה?
כפי שאנחנו מדמיינים אותה?

ו… מה? 
מה אם – כל מה שחשבנו שזאת “אהבה",  
גם זה רק אשליה, חלק מהתפישה העצמית של עולמנו? 
מה אם- ההארה שקטה ופשוטה, בלי זיקוקי דינור והיי מטורף? 
מה אם – להיות באהבה עצמית מתבטא רק במודעות ויכולת קבלה?

 

 

יכול להיות שהארה זה בכלל משהו אחר ממה שחשבנו. 
יכול להיות שאם נהיה פתוחים לאפשרות אחרת, פחות מושלמת (כפי שאנחנו מגדירים מושלם),
תהיה זו הזדמנות גדולה יותר להכרה בהתפתחות. 
יכול להיות שנגלה שכבר היו לנו ויש לנו רגעים כאלה בחיים.

לפני שנגיע להארה, שהיא בעצם חוויית האהבה הממשית-
אנו מחוייבים לבחור בה כל פעם מחדש, מול עצמנו. 
להיות אותנטיים עם עצמנו. 
לקבל ולהכיל את עצמנו, במודעות. 
לא לשפוט, לא לגנות, לא להכריע בין טוב או רע- רק לקבל (!) ולבחור מחדש. 
ההסכמה לקבל את עצמי (לאו דווקא לאהוב, אלא לקבל בלי אשמה) מאפשרת למודעות הרוח להכנס יותר ויותר לחיינו.

ככל שנלמד לקבל את עצמנו יהיה לנו יותר קל לקבל את המציאות, יותר קל לזהות את האמת מעבר לאשליות. 
ככל שניתן לעצמנו יותר להיות עצמנו, בנוכחות אותנטית, נגלה שלא קורה כלום והכל בסדר.
שהעניין כבר לא עניין. שבעצם, אין עניין, רק בחירה חדשה.

השער לאהבה ממשית הוא שער הקבלה. 
קבלה עצמית אינה דורשת צלילה חוזרת למצולות הכאב והכעס-
היא משתמשת  במציאות החיצונית כדי להביא חמלה, רכות ועדינות, הקיימים בנו ואשר שכחנו, חזרה למודעותנו.  
היא מזהה ומטפלת בכל קושי שעולה בחיינו באמצעות סליחה, שחרור והסכמה פשוטה לתפוש אחרת.
לתפוש את החיים מתוך ויתור על העבר, עקרונות ואמונות ישנים, כללים וחוקים מגבילים ונוקשים.  
לתפוש את עצמנו כיכולים ובלתי מוגבלים, כראויים.
לברך את השינוי ואת החיים עצמם במקום לפחד מהם ולפגוש את האמת לגבי עצמנו.  

כשנעשה זאת, נגלה שהשד (בתוכנו) לא כזה מפחיד ונורא, נגלה שזה לא המוות שמסתתר מעבר לפינה,
נהפוך הוא- אלה החיים במלוא עוצמתם וזוהרם.

ואז אולי, יום אחד…. 
אולי יום אחד נגלה שאנו חיים את האהבה הממשית, בדיוק מה שרצינו מתוך הרצון הממשי שלנו ולא מתוך האשליה.

אז…. נדע, שזוהי הארה 
וגם- מה טיבה של אהבה.