אשליית הניגודים

השנאה אינה אמיתית, היא רק היעדרה של אהבה.
הטיפשות אינה אמיתית, היא רק העדרה של פתיחות השכל.
הכעס אינו אמיתי, הוא רק היעדרה של חמלה.
האשמה אינה אמיתית, היא רק היעדרה של סליחה.
חשיכה אינה אמיתית, היא רק היעדרו של אור.

מאז שאני מכירה את עצמי אני בן אדם מאוד טוטאלי. אם אני עושה משהו תמיד אעשה אותו ב100% או שלא אעשה אותו בכלל. העולם נחלק לשחור ולבן, טוב ורע, קוטביות הניגודים.

במהלך מסעי בעולמות הרוח למדתי שהקוטביות לא באמת קיימת, בפועל כל תכונה מייצגת רצף אחד. כשאני מאוזנת על הרצף אין חוויית קצה, הכל רגוע, אין אשמה, אין האשמה ואין שיפוט.

אור וחושך, למשל, מייצגים את אותה תכונה על שני קטביה. גם בטבע, החושך הכי גדול מגיע ממש לפני עלות השחר וככל שעולה האור כבר אין חשכה. תנועה טבעית על הרצף שמתרחשת מדי יום, לנגד עיננו.
למדתי, שככל שחווית החושך הפנימית גדולה כך גם חווית האור המסתתרת מתחת גדולה בהתאם.
יש בנו מכל וכל, אנחנו רק צריכים להבין זאת. ברגעים שונים של החיים, במיוחד ברגעי שינוי המעוררים תחושה של חוסר ודאות, מתח ופחד- אנחנו חווים את עצמנו במיקומי קצה על אותו רצף ובטעות מגדירים את עצמנו (לעצמנו) כלא מאוזנים: רגישים מדי, תוקפנים, עדינים מדי וכו'.

"ככל שיקרב האור כן תמהר אל החושך, כשאתה נרתע מן האמת, לעיתים תסוג אל ביטויים בולטים של פחד, ולעיתים תשקע באימת פלצות. אבל תתקדם, כי מטרתך היא ההתקדמות מן הפחד אל האמת. המטרה שהסכמת לקבלה היא הדעת, שלה מסרת את נכונותך. דומה שהפחד חי בחושך, וכשאתה פוחד אתה צועד אחורנית. נתאחד נא איפה מהר ברגע של אור, והוא יספיק כדי להזכירך שמטרתך היא אור."
(קורס בניסים, טקסט, פרק 18).

כשניסיתי להבין את הנטייה הזאת, של כולנו, לדואליות, הבנתי שהיא מייצגת את נקודת המפגש בין הזיכרון העתיק הקיים בתוכנו על האחדות ממנה באנו (האמת/ הדעת) לבין המציאות שאנו פוגשים בעולם הזה (הפרשנות שלנו/ התפישה), כתינוקות וילדים.

כבר כילדה קטנה, עסקתי בשאלות קיומיות; האם באמת אלה החיים? האם אין דרך אחרת? למה כולם מפחדים מהמוות? מה מקור הרוע? מהי האמת? ואיפה אלוהים? שאלות אלה התעוררו מתוך הבנה פנימית ולא מודעת של מחשבה שאמור היה להיות אחרת.
הקונפליקט הפנימי שנוצר בתוכי, בין המציאות, כפי שהיתה, לבין איך שחשבתי שעליה להיראות הביא לתחושת
בדידות גדולה ולניתוק בין עולמי הפנימי לזה החיצוני. הניתוק הזה ייצג את הניתוק בין הזיכרון הנשמתי לבין
המציאות בגוף, כפי שחוויתי ופירשתי אותה.
הקונפליקט הזה מייצג את תחילתה של תפישת הדואליות, ההפרדה בין טוב ורע, בין שחור ללבן, בין חושך לאור.

האמת קיימת בתוכנו, הזיכרון צרוב בנשמתנו, את זה איננו יכולים לשנות. כל שנותר הוא לעבוד על צמצום הפער,
בין התפישה (הפרשנות שלנו למציאות) לבין הדעת (התבונה הקיימת בנו). אנחנו יכולים, באמצעות המודעות,
לבחור לחיות מאותו מקום גבוה ובהתאם לאמת הפנימית כאן על האדמה, גם כגוף וגם כנשמה.
לחבר את הקצוות של רוח וגוף לרצף אחד של מימוש האהבה, שהיא מה שאנחנו.

״מעבר לגוף, מעבר לשמש ולכוכבים, הרחק מכל דבר שאתה רואה ועם זאת מוכרת קצת, נמצאת קשת אור הזהב המתרחבת בעת שאתה מביט אל תוך מעגל גדול ומאיר. והמעגל מתמלא כולו אור לנגד עיניך. שולי המעגל נעלמים, ומה שבתוכו אינו מוכל עוד כלל. האור מתפשט ומכסה הכל, מתמשך אל האינסוף כשהוא מאיר לנצח וללא כל הפסקה או מגבלה במקום כלשהו. בתוכו הכל משולב ברציפות מושלמת. אף אין אפשרות לדמיין שדבר כלשהו יכול להיות מחוצה לו, כי אין שום מקום שהאור הזה אינו נמצא בו.״
(קורס בניסים, טקסט, פרק 21).

אם גם אתם זוכרים, ולו לרגע, אתם שומעים את קריאת נשמתכם.
קורס בניסים מחבר את הקצוות, ממוסס את האשליות ועוזר לנו להשכין שלום בין הקצוות והניגודים, מביא לאחדות החלקים בתוכנו.
אם גם לכם יש מחשבות על כך שחייבת להיות דרך אחרת לחיים- קורס בניסים מציע תשובות לכל השאלות.
כשאנחנו ביחד, יותר קל לנו להיזכר, להתחבר לתבונה הגבוהה הקיימת בנו ולשנות את התפישה.
כשהתפישה משתנה, כל חווית החיים משתנה איתה, לטובה.