אהבה היא לא רגש, היא בחירה.

אהבה היא טבעית, כולנו רוצים להיות אהובים, כולנו אוהבים לאהוב. אף אחד לא מלמד אותנו לאהוב, כמו לנשום, זו פעולה לא רצונית שקורית מעצמה. האהבה הטבעית הזו, היא בסיס ההוויה שלנו, היא אינה תלויה בדבר ומופנית לכל אדם, חיה, צומח ומצב ללא אבחנה ובטוטאליות מוחלטת.

תפישת האהבה שלנו היא כבר משהו אחר. תפישת האהבה שלנו ייחודית ומושפעת מנסיון העבר שלנו, מהפרשנות האישית שנתנו לחוויות חיינו ומהלמידות שלנו לאורך הדרך. תפישת האהבה היא אישית וייחודית לכל אחד מאיתנו.

אנו מגיעים לעולם כתינוקות שקבלת אהבה נראית להם מובנת מאליה וטבעית, ההזדהות עם האם (או עם הגורם המטפל בנו) היא באחדות מוחלטת. כתינוקות זכים, פעוטות וילדים אין לנו כלים להתמודד עם מורכבות החיים של הבוגרים המטפלים בנו. הנטייה הטבעית שלנו, כשאנו לא מקבלים את שציפינו, היא להרגיש אשמה, פגימות וחוסר ראויות.

כתינוקות, אנו משתמשים באמצעי תקשורת בסיסיים להביע את צרכינו ומשהצרכים האלה לא מקבלים מענה, הם נרשמים בנו כמשהו שעשינו לא בסדר, כמשהו שלא מגיע לנו. למשל, תינוק בוכה כשהוא רוצה אהבה, קירבה, חיבוק- והאם, שעושה ככל יכולתה, מספקת הכל ברמה הפרקטית אך לא יכולה באמת למלא את הצורך באהבה מוחלטת מסיבותיה שלה הנגזרות ממצבה הנפשי.

אהבה, רגש, מה שבינהם

ככל שאנו גדלים, הלמידות הללו הולכות ומעמיקות, מתרחבות מהשפעת הגורם המטפל ומושלכות על סביבת החיים שלנו. הנפש משחזרת, באופן לא מודע, מצבי חיים מוקדמים על מנת לייצר חווית תיקון. באופן זה היא מסמנת לנו את המקומות בתוכנו המבקשים ריפוי. לדוגמה, אם נבחרנו בין האחרונים לקבוצת משחק בגן או בבית ספר והרגשנו דחויים, אם קיבלנו הערה שנתפשה בעיננו כמעליבה מהמורה או מהורה והרגשנו לא מספיק טובים, נמשיך להרגיש ככה בכל זירה אחרת בחיינו.

כל חוויה כזו מוסיפה נדבך פגיעות נוסף  למודעות שלנו. כל כאב כזה, כאמצעי הגנה, מגיב בלמידה התנהגותית שמאפשרת הימנעות ממפגש נוסף עם אותו כאב. כתוצאה מכך אנחנו מצמצמים ומצרים את חופש המחייה שלנו ונעשה הכל כדי לא להרגיש דחויים או לא מספיק טובים, גם אם זה פועל בניגוד לרצון הטבעי שלנו.

אשמה ופחד הם הפכה של האהבה, למרות שבלתי אפשרי שיהיה הפך לאהבה, שהיא מקיפת כל ונצחית, בכל זאת- האשמה והפחד יוצרים מחסומים בתוכנו לאהבה, אשר בראה אותנו בדמות עצמה. באנו כאהבה טהורה שיודעת שהיא ראויה לאהבה ללא תנאי ולמדנו לצמצמם אותה, לצמצם את עצמנו, לצמצם את החופש שלנו להיות. 

בחיינו הבוגרים, מחסומים אלה באים לידי ביטוי בכל בחירה שאנו עושים, במודע או שלא. אנו מתחילים להיתקל בקשיים, לא מרוצים, לא מצליחים להשיג אושר ושלווה, שמחה פשוטה כבר לא נגישה לנו. אנו מחפשים עוד ועוד תחליפים שמרחיקים אותנו מעצמנו. כל מפגש עם העולם, נחווה דרך משקפי התפישה שלנו, המושפעים מכל מה שאמרנו לעצמנו שלא מגיע לנו, שלא מתאפשר לנו, שאנחנו לא מספיק טובים, חכמים, יפים, מוצלחים וכו…. כולנו מכירים את זה, לא?

האהבה מקבלת צורה חדשה, היא הופכת להיות אהבה שתלויה בדבר. תלויה בצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש שאנחנו יפים, חכמים, נחשקים, רצויים ובעיקר מיוחדים יותר. אנחנו בוחרים את בני הזוג שלנו מתוך מחשבות המחסור האישי וכך אנו גם בוחרים את צעדינו בעולם. כל צעד כזה מטמיע את התפישה שאנחנו לא מספיק טובים, כל צמצום שכזה מזין את הכאב ובפנים, אנחנו מאמינים שאנחנו חסרים, פגיעים ולא ראויים.

אבל האהבה הטבעית היא מקורנו, זוכרים? 

היא נמצאת שם כל הזמן, בתוכנו פנימה. ממתינה בסבלנות, ברכות, בעדינות- כדרכה של אהבה, היא מטיבה בחסד- לא בכח. ממתינה שנפנה אליה, נבקש את עזרתה, נפנה אליה את מודעותנו.

לשם כך נדרש אימון, אימון השכל לראות אחרת, להטיל ספק בכל מה שגדלנו על ברכיו ובכל נסיון העבר שלנו. דרושה נכונות ונתינת אמון בדרך האחרת, בדרך האהבה. נדרשת המודעות ליכולת הבחירה החופשית שלנו, ליכולת לבחור באהבה. אהבה היא לא רגש, היא בחירה.

לבד זה קשה ואולי אף בלתי אפשרי, האגו האישי שלנו מפעיל מניפולציות מתוחכמות שמותאמות לכל דרך בה נלך. כשאנחנו ביחד, בשותפות, אנחנו מקבלים משוב, שיקוף, לומדים לאתר את הכאב הפנימי באמצעות העולם החיצוני ובעיקר מבינים שאהבה נחווית בביחד. רק ביחד אנחנו מגלים שהנתינה והקבלה אחת הן באהבה. רק ביחד אנחנו לומדים לסלוח על טעויות של אחרים ושל עצמנו כי אנחנו רוצים לאהוב.

אהבה, אהבה עצמית, אהבה לזולת, אהבה לסביבה- הכל אותו דבר. אהבה היא מוחלטת לכל. ההצלחה כבר מובטחת, בואו נקצר את הזמן ונזכור, בכל רגע ובכל מצב, שמה שחשוב באמת, מה שעושה לנו טוב, מה שעושה אותנו הכי מאושרים, תמיד, הוא גילויים של אהבה. ניסים הם ביטויים של אהבה,  כאלה שאנחנו מקבלים וכאלה שאנחנו נותנים. הכוחות שלנו אדירים, הרצון שלנו, כשאנחנו מחוברים אליו, יכול לברוא יש מאין- "ניסים הם טבעיים, כשהם לא קורים זה אומר שמשהו השתבש".

קורס בניסים מלמד אותנו מי אנחנו באמת. באמצעות תרגול יומיומי הוא מחזיר אותנו למקורנו, פותח את שכלנו לאהבה ומביא את השפעות האגו למודעותנו. כשאנחנו מודעים, יש לנו את היכולת לבחור (במקום לפעול על אוטומט). כשאנחנו מודעים אנחנו מחוברים לרצון הטבעי שלנו וכל כוחות היקום ועוצמת האהבה עומדים לצידנו. ככל שאנחנו מתרגלים יותר, התפישה משתנה, הראייה נהיית בהירה וקרובה יותר לאמת, החוויה נעימה הרבה יותר, השלום והשלווה נוכחים בנו,  האהבה הווה בכל היבטי חיינו, בתוכנו.